<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פ"ה</h1>
<h2>דף מו:</h2>
סירכא הבאה באלכסון מן האונא ולדופן שכנגד האומא היו מתירין אותה בנרבונה וקצת מקומות. והראב"ד ז"ל אוסר אותה, דסבר לאו מקום רביתא הוא ומתפרקת תמיד מתוך שהיא נמשכת עד שלא במקום רביתא. שלא הכשירו אלא כשהאונא נסרכה לדופן שכנגדה. וכן נוהגין בעיר אויניון לאסור כדברי הראב"ד ז"ל. ואם באה סירכא מן האונא והאומא לדופן, אזלינן בתר רובא, אם הרוב מן האונא כשרה דשדינן לה בתר רובא כיון דקיימא לן דאונא לדופן כשרה. ואם הרוב מן האומא טרפה. והטעם משום דאיכא למימר דההיא סירכא מן האונא היא באה וקלטה האומא עמה. וצריך לדקדק בדבר. והוא הדין אם נסרכה לדופן ולחזה או לשמנינות התולה על החזה אזלינן בתר רובא. אם הרוב בדופן ומיעוט בחזה כשרה, ואם הרוב על החזה טרפה. מחצה על מחצה, באומא ואונא, ובאונא לדופן ולחזה, דנין בה להקל. וכן מצאתי כתוב בשם הראב"ד ז"ל. וכן היה מנהג עיר נרבונה וקצת מקומות. וראוי להחמיר בזה. וסירכא הבאה מן הדופן לסוף האונא והיא ארוכה ועוברת בין שני האונין או בין האונא והאומא ונסרכת לשומן הלב או לשמנוניתא דגרגרת או לאחד מן המקומות שהבהמה נטרפת בהן, כאונא לדופן חשבינן לה, וכשרה כיון שהרוב הוא בדופן. וכן נהגו היתר בקצת מקומות. יש מתירין אם נסרכה האונא העליונה באותן שתי צלעות קטנות שהן העליונה, שתים מכאן ושתים מכאן, בין שנסרכת בצלעות עצמן בין בבשר שבין שתיהן, דמקום רביתא הוא. ואע"פ שהוא חזה לענין כהנים, לענין טרפות לא מיקרי חזה. כי טעם זה תלוי במקום רביתא, והאי מקום רביתא הוא. וגם כן מתירין אם נסרכת אונא העליונה על השמנינות שהוא תולה על שתי הצלעות העליונות שמכאן ומכאן, והוא הנקרא שמנינות התולה, מפני שהוא תולה על אותן שתי צלעות. וכן נוהגין בעיר אויניון שמתירין אונא לשמנינות התולה על שתי הצלעות הקטנות. וגם כן מתירין בקצת מקומות בשמנינות התולה על הדופן מן הסחוס ולמטה, הנקרא וִינַא, אע"פ שהוא חלב העשוי ככובע, מתירין אותו מאחר שהוא כנגד הדופן. וא"ת עד כמה נדון אותו לדופן, שהרי אותו השמנינות היא יריעה ארוכה ודבוקה עם שמנינותא דליבא. התקנה היא זו, מגביהין הלב כנגד אותה היריעה, וכל כמה שמגביהין אותו נדון כשמנינותא דליבא. ומה שלמעלה רחוק כחצי האצבע נדון כדופן ומכשירין אותה. ושמעתי שורד אדום אחד יש שמפסיק בין שמנינות התולה ושמנינותא דליבא. אבל לשמנינותא דחזה, והוא שומן הדבוק בין שני דבקי החזה טרפה. וכן כתב הרב בעל העיטור. והא דאמרינן ריאה דסריכא לשמנינותא דחזה טרפה, משום דשמנינותא דחזה נדון כחזה. אבל שמנינות התולה על הצלעות הוי ליה כאונא לדופן וכשרה. ושיעור החזה. כבר נתנו בו קדמונינו שיעור, שהוא ורד שמנקרין אותו משום דם, והוא נמתח באורך הבשר שבין הצלעות לחזה, אם נסרכה מן החוט ולמעלה נדון כחזה וטרפה. אבל מהחוט ולמטה נדון כצלעות וכאונא לדופן וכשרה. והר"ם מתיר אונא לחזה. ולא שמענו לשום גאון שיתירה אלא הוא. ובכל הארצות האלו נוהגין איסור. ויש מקומות שנוהגין איסור באונא לשמנינות התולה על הצלעות. דכיון שהוא חלב העשוי ככובע אינו סותם. ואומרים כי אין ראוי להתיר כי אם בבהמה גסה, שהשמנינות הוא גדול והקרום דק בלא שומן, גדול יותר משל כבש. ובלבד שיהא נסרכת בקרום הדק, לא בשומן, מפני הטעם שאמרתי. ומפני ספק זה נהגו איסור בין בבהמה דקה בין בבהמה גסה. ריאה שהיא דבוקה בשיפולי ריאה, שדרכה שהיא תלויה למטה בשתי הצלעות או שלש ונסרכת עד הדופן כשרה. וכן כתבו הגאונים. פירוש שיפולי ריאה, אותן הכנפים שהן מהשלמת חיתוך האונין ולמטה עד סוף האומא. והני מילי בלא פלוש כלל, מפני שהוא מקום דבוק, וחופף עליו כל היום, והוי כמקום רביתא. ויש אומרים שהטעם, שכך נבראת, ומשום הכי כשרה. וכתבו הגאונים, דדוקא כשהן מחוברות בלא פלוש, לפי שכך נבראת. דהא ריאה שנקבה או חסרה תנן, ואין כאן לא נקב ולא חסרון. ודוקא כשהן מחוברין סמוך להן, דהיינו רביתייהו, אבל בטרפשא דכבדא טרפה. ובעיר אויניון נוהגין בשיפולי ריאה להתיר אם היא דבוקה לדופן בלא פלוש, מטעם זה שכך נבראת. וכן נמצא בתשובת שאלה דדוקא לדופן כשרה, אבל לטרפשא דכבדא לא. והכי איתא בתשובה, שיפולי ריאה דסריך בטרפשא דכבדא לית להו בדיקותא וטרפה. זה הכלל, כל מקום שתיסרך הריאה טרפה לבד מאומא לאונא בלא פלוש כלל, למנהג פרווינצאה. ולמנהג עבר רודנו אפילו בפלוש. וכן שיפולי ריאה כדרך שביארנו, או אומא לדופן היכא דאיכא מכה בדופן. ויש מקומות שאין מתירין שיפולי ריאה לדופן אלא גג האומא באורך שלש אצבעות, שאמרו שכך נבראת, אבל לא רחב האומא. ויש מקומות שמתירין אפילו כשנסרכה ברוחב שלש אצבעות וגם כן אם נסרכת עם הטרפשא דכבדא, באותו מקום מכשירין אותו. ובלבד שלא יהא בו פלוש באותו דבוק, דמקום רביתא הוא. ואם יש פלוש טרפה. וכן היה מנהג נרבונה. ויש מקומות שמתירין אונא העליונה מצד ימין שיורדת ושוכבת למטה על האחרות, אם היא דבוקה לגרגרת או לשמנינות הגרגרת בלא פלוש, מכשירין אותה מטעם שכך נבראת.
